זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כד ט)

האם זכירה זו היא ככל מצוות עשה שבתורה או שמא היא רק סיפור ו"עיצה טובה"?

הרמב"ן מונה ציווי זה כשאר מצוות עשה של התורה, בדיוק כמו מצוות זכירת יום השבת, מצוות זכירת עמלק ושאר מצוות עשה שבתורה.

וממשיך ומבאר שמצווה זו היא אזהרה שלא לדבר לשון הרע.

ומצווה זו נלמדת דווקא ממרים הנביאה, הצדקת, שאהבה את אחיה משה כנפשה, ולא סיפרה עליו בפני רבים, כדי לא לביישו, אלא דיברה עליו בצינעה, עם אחיה הקדוש וכל מעשיה הטובים לא הועילו לה והיא נענשה בצרעת, לעיני כל.

ומבאר הרמב"ן שמכאן רואים עד כמה קשה עוון לשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים, והזהירה בו התורה להימנע ממנו בין בסתר ובין בגלוי, בין במתכוון להזיק ובין שלא מתכוון, וזו מצוות עשה מכלל תרי"ג מצוות.

מוסיף על כך רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" ומבאר שבתורה ישנם ארבע  זכירות, וכל זכירה היא כנגד מועד:

מצוות זכירת יציאת מצרים היא כנגד חג המצות (פסח), זכירת מתן תורה הוא כנגד חג השבועות בו קיבלנו את התורה, זכירת עמלק כנגד חג הסוכות, וזכירת מעשה מרים הוא כנגד ראש השנה, שבראש השנה מתעוררים כל המקטרגים כמו הלשון הרע שמעורר את המקטרגים.

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (כב ו).

פרשת כי תצא מלאה במצוות, אחת מן המצוות היא מצוות שילוח הקן.

מצווה זו נדירה מאוד כיוון שרק בתנאים מסוימים אפשר לקיימה, והשכר עליה מרובה מאוד- אריכות ימים.

במקרה בו אדם נתקל בקן עם גוזלים, על האדם לשלוח את האם ולקחת את הגוזלים.

לכאורה ציווי זה מתמיה ביותר, מה הרעיון במצווה זו? מדוע התורה מצווה כך?

הרמב"ם מתייחס להוראת התורה שלא לקחת את הגוזלים מול האם וכותב שזה ע"מ שנלמד לא להתאכזר, כי גם לבע"ח יש דאגה לצאצאיהם ועל האדם להיות רגיש לכך.

וממשיך הרמב"ם ומבאר שלכל המצוות יש טעם ותמיד יש בהם תיקון לאדם, הרי לקב"ה אין צורך במצוות אלא התועלת היא לאדם עצמו, או כדי למנוע ממנו נזק, או כדי להרחיק ממנו מידה מגונה או כדי שהאדם יזכור את ניסי הבורא ומכך יכיר את בוראו, וזהו שכתוב שלא ניתנו המצוות אלא כדי "לצרף בהם"

ורבינו בחיי (בפירושו על פס' ז'):כותב שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהלים קמה) "ורחמיו על כל מעשיו" ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים.

כלומר מתוך שהאם מצטערת ודואגת לבניה, היא מעוררת את כח הרחמים על כל העולם ומתוך כך ממילא ישנה אריכות ימים.

ביאור המצווה וטעמה עפ"י הסוד

וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה {שָׁפְכוּ} אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ  (כא ז).

הנושא האחרון של פרשתנו היא פרשת עגלה ערופה.

הפרשה עוסקת במצב שנמצא הרוג במקום שמם ולא נודע מי הרגו, אז מגיעים שלושה מבית הדין הגדול בירושלים ומודדים את המרחק מהחלל לעיר הקרובה, לאחר שמצאו מהי העיר הקרובה באים בית הדין המקומי ועורפים עגלה בנחל, ואותו מקום אסור מלזרוע ולעבוד. באותו מעמד רוחצים הזקנים את ידיהם במים ואומרים "ידנו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".

הגמרא בסוטה (לח ב) דנה מדוע באה הצרה הזאת על אנשי העיר ופוסקת : א"ר יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר: "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.

כלומר התורה מצפה מראשי העיר האחראים על המינהל התקין בעיר שיפעילו מנגנון הדואג לאורחים למזון, לדרכים תקינות, ואם קורה משהו התורה רואה בהם את האחראים.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פ"מ) מגלה לנו מהו הטעם למצווה על פי הסוד:

בדר"כ אדם מת ע"י מלאך המוות, כלומר מן שמיא, אך יש מקרים שאדם הורג אדם, במקרים אלו בית הדין אמור למצות את הדין עם הרוצח ואז אין דין למעלה.

אך במצב שהרוצח לא ידוע ואין דין למעלה יש כח למקטרגים לשלוט באותו מקום ולקטרג ולכן כדי להעביר את הדין מאותו מקום מביאים עגלה.

ומוסיף הרמב"ם לבאר שה"עסק" שעושים סביב ההרוג, עם הבאת דיינים מירושלים ומדידות וכו' הוא ע"מ לפרסם את הענין ולגרום לבני אדם לדבר בעניין עד שיימצא הרוצח, ואפילו ששיפחה אחת מעידה על הרוצח כבר לא עורפים את העגלה.

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יז יח).

בדרך כלל מלך בראשית כהונתו מבצע פעולות לביסוס מעמדו ומלכותו: הן בחיסולי מתנגדי המשטר, הן בהוצאות ראוותניות בבניית ארמונות, הן ב"קניית" אנשי שלומו בעלי התפקידים החיוניים, משטרה צבא, וכו'.

לא כן המלך היהודי ראשית ביסוס מלכותו היא התורה שנאמר (משלי ח', ט"ו): "בי מלכים ימלוכו" וגו',

ואיך התורה מבססת את מלכותו?

על המלך היהודי לכתוב שני ספרי תורה, וז"ש "משנה התורה", משנה לשון שנים – אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.

התורה ממשיכה ומגדירה בפירוש מה יעשה המלך בספרי התורה הללו: האחת בבית גנזיו (שהוא מצווה לכלל ישראל) והשני: ללמוד ולקיים כל מה שכתוב בו.

מדייק הרמב"ם "לא יזוז מלפניו", כפשוטו כלומר התורה כ"כ צריכה להיות דבוקה במלך היהודי שרק במקומות שאינם ראויים לקריאה כבית הכסא ובית המרחץ רק אז יהיה פטור מהספר תורה.

עוד כתב הרמב"ם בהל' מלכים פ"ג הל' ה: המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר "אל למלכים שתו יין", אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". ובהל' ו': וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר "לא תתן לנשים חילך", על הסרת לבו הקפידה תורה, שנאמר "ולא יסור לבבו" שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר "כל ימי חייו".