זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כד ט)

האם זכירה זו היא ככל מצוות עשה שבתורה או שמא היא רק סיפור ו"עיצה טובה"?

הרמב"ן מונה ציווי זה כשאר מצוות עשה של התורה, בדיוק כמו מצוות זכירת יום השבת, מצוות זכירת עמלק ושאר מצוות עשה שבתורה.

וממשיך ומבאר שמצווה זו היא אזהרה שלא לדבר לשון הרע.

ומצווה זו נלמדת דווקא ממרים הנביאה, הצדקת, שאהבה את אחיה משה כנפשה, ולא סיפרה עליו בפני רבים, כדי לא לביישו, אלא דיברה עליו בצינעה, עם אחיה הקדוש וכל מעשיה הטובים לא הועילו לה והיא נענשה בצרעת, לעיני כל.

ומבאר הרמב"ן שמכאן רואים עד כמה קשה עוון לשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים, והזהירה בו התורה להימנע ממנו בין בסתר ובין בגלוי, בין במתכוון להזיק ובין שלא מתכוון, וזו מצוות עשה מכלל תרי"ג מצוות.

מוסיף על כך רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" ומבאר שבתורה ישנם ארבע  זכירות, וכל זכירה היא כנגד מועד:

מצוות זכירת יציאת מצרים היא כנגד חג המצות (פסח), זכירת מתן תורה הוא כנגד חג השבועות בו קיבלנו את התורה, זכירת עמלק כנגד חג הסוכות, וזכירת מעשה מרים הוא כנגד ראש השנה, שבראש השנה מתעוררים כל המקטרגים כמו הלשון הרע שמעורר את המקטרגים.

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (כב ו).

פרשת כי תצא מלאה במצוות, אחת מן המצוות היא מצוות שילוח הקן.

מצווה זו נדירה מאוד כיוון שרק בתנאים מסוימים אפשר לקיימה, והשכר עליה מרובה מאוד- אריכות ימים.

במקרה בו אדם נתקל בקן עם גוזלים, על האדם לשלוח את האם ולקחת את הגוזלים.

לכאורה ציווי זה מתמיה ביותר, מה הרעיון במצווה זו? מדוע התורה מצווה כך?

הרמב"ם מתייחס להוראת התורה שלא לקחת את הגוזלים מול האם וכותב שזה ע"מ שנלמד לא להתאכזר, כי גם לבע"ח יש דאגה לצאצאיהם ועל האדם להיות רגיש לכך.

וממשיך הרמב"ם ומבאר שלכל המצוות יש טעם ותמיד יש בהם תיקון לאדם, הרי לקב"ה אין צורך במצוות אלא התועלת היא לאדם עצמו, או כדי למנוע ממנו נזק, או כדי להרחיק ממנו מידה מגונה או כדי שהאדם יזכור את ניסי הבורא ומכך יכיר את בוראו, וזהו שכתוב שלא ניתנו המצוות אלא כדי "לצרף בהם"

ורבינו בחיי (בפירושו על פס' ז'):כותב שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהלים קמה) "ורחמיו על כל מעשיו" ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים.

כלומר מתוך שהאם מצטערת ודואגת לבניה, היא מעוררת את כח הרחמים על כל העולם ומתוך כך ממילא ישנה אריכות ימים.

גרסינן בגמרא ראש השנה (יח א): אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם, אינו נחתם והכתיב "נכתם עונך לפני"? אלא אף על גב שנחתם נקרע, שנאמר "כה' אלהינו בכל קראנו אליו". והכתיב "דרשו ה' בהמצאו? התם ביחיד הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וכן פסק הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ב ה"ח): אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה', בהימצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד, אבל ציבור, כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד, ז).

כתב בספר קצור שו"ע סימן ק"ל: עשרת ימי תשובה, שמם מורה עליהם שהם מיוחדים לתשובה. וכל אדם מחוייב אז לשוב בתשובה שלימה לפני ה' ית"ש קודם בא יום הגדול והנורא יום הכיפורים, שנאמר: "לפני ה' תטהרו" וכו'. וכתב הרמ"ק ז"ל, שיהיו ימים אלו כמו חול המועד, שלא יעשה בהם אלא מלאכה הכרחית. וביותר צריך האדם לתקן דברים שבינו לבין חבירו אשר עליהם אין כפרה עד שיחזיר את הגזל ואת העושק, ויפייסו שימחול לו.

נמצא אפוא, שעשרת הימים הללו שבין ראש השנה ליום כיפור, לא הוזכרו בתלמוד בביטוי "עשרת ימי תשובה", אלא "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים". מתוך דבריהם ז"ל למדנו על ימים אלו כימי התשובה ליחיד, ואם יעשה בהם תשובה כלשון הרמב"ם "מיד היא מתקבלת".

ימים אלו מלבד היותם ימי תשובה הם ימי דין וכדגרסינן בראש השנה (טז ב), שהצדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, וההפך ברשעים, והבנונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה. וכן מצינו בגמרא ביצה (טז א): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. אמר רבי אבהו מאי קראה (מנין לנו שהמזונות קצובים מר"ה)? "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא? דכתיב "ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה". מר זוטרא אמר: מהכא "הטריפני לחם חקי". ופירש"י: כל מזונותיו של אדם – כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו. חוץ מהוצאת שבתות – אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה, ומהיכן תבואהו, אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו, לשעה או לאחר שעה.

בשלחן ערוך מרן מזכיר את הימים הללו כעשרת ימי תשובה בהקשר לקבלת תענית כמ"ש בסימן תקס"ב ס"ק ב': יש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה כיון שאין רגילות לקבלם בתפלה אין צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא עד שיצא מבית הכנסת. וכן פסק מרן בהקשר לפת עכו"ם בסימן תר"ג: אף מי שאינו נזהר מפת של נכרים בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. הגה ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה, וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת (ד"ע ורבינו יונה ריש ברכות). ועוד פסק בסימן תכ"ח בס"ק ח': ובשבת שבין ר"ה ליה"כ מפטירין לעולם שובה. שבת זו שבתוך עשרת ימי תשובה נקראת אכן "שבת תשובה". והמנהג בכל תפוצות ישראל שרב העיר דורש באותה שבת ברוב עם. בש"ע בסימן תר"ב מציין מרן את מעלתם וסגולתם של ימים אלו לימי סליחה כמ"ש בס"ק א': בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפילות ותחנונים. הגה ואומרים אבינו מלכנו ערב ובקר מלבד בשבת (טור) ואפילו אם חל מילה שאין אומרים תחנון אפילו הכי אומרים אבינו מלכנו (מנהגים) ואומרים בכל יום שלשה פעמים וידוי קודם עלות השחר מלבד בערב יום כפור שאין אומרים אותו אלא פעם אחת (רוקח) וכו'

א. הוידוי והתשובה

הגדרה – המילה תשובה כפשוטה היא חזרה, שיבה מהדרך הרעה לדרך טובה. משמעות נוספת למילה תשובה היא "סגירת מעגל", כמ"ש אצל שמואל "ותשובתו הרמתה" (שמואל א, ז יז. פירש המצודות: אחר סבובו, שב לרמה, כי שם היה ביתו). וכן נאמר בדוד "לתשובת השנה" (שמואל ב, יא א. פירש מצודות: בעת תשובת השמש אל הנקודה ההיא בעצמה שהיתה בה בעת צאת המלכים בשנה העברה). לעולם האדם היהודי לא יכול להתנתק ממקורו, תמיד בסופו של דבר יחזור לנקודת המוצא, הבריחה מהקדושה ועשיית החטא, אכן מרחיקה אותו מהקב"ה אך מאידך מקרבת אותו שוב לנקודת המוצא. על דרך זה אמרו חז"ל (יומא יז ב): "ה' ה'", אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. ר"ל כביכול אין האדם היהודי יכול לברוח מה', הוא מוקף לפני ואחרי במהות הקדושה. אף על פי שבעת החטא הוא מובדל ומורחק, עדיין הוא לא מנותק. משמעות נוספת למילה תשובה היא מתן תשובה לשאלה. כאן נראה לי, שהחזרה בתשובה של האדם היא מענה לשאלה לחטא הקדמון של האדם אַיֶּכָּה? וכן בקין נאמר: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ. כל החיים האדם חייב לחפש תשובות לשאלה של הקב"ה "איכה", היכן אתה נמצא בעבודת ה', מה עשיתה, מה הספקת וכו'. כשהאדם היהודי ייעיין בשלשת המשמעויות הללו של התשובה, מיד ישוב אל ה' וירחמהו.

נאמר במקרא: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצוך היום" (דברים ל' א').  ועוד: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" (שם ל' יא) וגו'. מכאן לומד הרמב"ן בפירושו לתורה שזו מצות עשה של תשובה. יש מן החכמים הסוברים שהרמב"ם אינו מונה את מצות התשובה כאחת ממצות התורה, אלא המצוה היא הוידוי, וכך הגדרתו (הל' תשובה ריש פרק א'): כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" – זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה.

וכן פסק בפרק ב' (שם): ומה היא התשובה? הוא [1]שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד…וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

וכן פסק במעלת התשובה בפרק ז' הל' ו': גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך", ונאמר "ולא שבתם עדי נאם ה'", ונאמר "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב". כלומר, אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו'.

יצויין [2]שהרמב"ם מגדיר את התקופה שלפני התשובה במילה "אמש", ותקופת החזרה בתשובה נקראת "היום". רוצה לומר, שהחזרה בתשובה היא יום חדש ממש. אין להסתכל אחורה, מה שעבר לא מענין, וכשם שאי אפשר להחזיר את היום שעבר, כך אי אפשר ל"בכות" על העבר, הסתכל קדימה! ועוד, "תקופת העבירות והחטאים" נקראים "אמש" – לילה, חושך. תקופת החזרה בתשובה נקראת "יום" – אור, ובשני ההגדרות האלו ביטא הרמב"ם בלשונו הזהב את מעלת התשובה.

במנין המצוות בי"ד החזקה כותב הרמב"ם בהקדמה לפני הלכות תשובה: "מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". מכאן נראה לי שלדעת הרמב"ם אין להפריד כלל בין התשובה לבין הוידוי, ולא התעלם ממצות התשובה שהיא מן המפורסמות, אלא כלל בתשובה את הוידוי כמצוה אחת. המאירי ב"חיבור התשובה" (מאמר א פ"י) כותב: "ומצות הוידוי מפורשת בתורה בפרשת נשא אמר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו', והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה' ו – ז). והצריכה התורה וידוי על כל אחד משני החלקים וכו'. מדבריו משמע ששלשה חלקים יש בתשובה ואחד מהם הוא הוידוי (שני החלקים הנוספים הם החרטה ועזיבת החטא). יוצא אפוא, שהוידוי הוא חלק אחד ממעשה התשובה, ואין שום כפרה לחוטא אלא עד שיעשה תשובה ויתודה.

מדברי הרמב"ם שלשה עקרונות הם בתשובה: חרטה על העבר, קבלה לעתיד, ווידוי דברים. למעשה הוידוי הוא הכפרה ובקשת הסליחה כמ"ש שם: כיצד מתודין? אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.

הוכחה לכך שאין להפריד את הוידוי מהתשובה ולהיפך, מצאתי בדברי הסמ"ג לרב משה מקוצי שכתב במצות עשה ט"ז: מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה, מכאן נראה שכך הוא הבין מדברי הרמב"ם שמצות עשה אחת היא התשובה והוידוי.

ב. על מה התשובה מכפרת?

בגמרא יומא (פ"ה, פ"ו) מובאות מספר דעות לענין התשובה: רבי אומר: על [3]כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה – יוה"כ מכפר, ואם לא עשה תשובה – אין יוה"כ מכפר. רבי יהודה אומר: כל שהוא מ"לא תשא" ולמטה – תשובה מכפרת, מ"לא תשא" ולמעלה – תשובה תולה ויוה"כ מכפר. פירוש: ב"לא תשא" כתיב: "לא ינקה" וחמור הוא, לפיכך כל העבירות שהם מלא תשא ולמטה שהם פחות חמורים תשובה מכפרת. רבי ישמעאל היה דורש: עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיה ג' כ"ב). עבר על לא תעשה ועשה תשובה,  תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם" (ויקרא ט"ז ל'). עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה, ויום הכיפורים תולין, ויסורין ממרקין שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהילים פ"ט ל"ג). אבל מי שיש חילול ה' בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביוה"כ לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון"  (ישעיה כ"ב י"ד).

      תנן במשנה כריתות (ו' ד'): חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים – חייבין להביא לאחר יוה"כ. חייבי אשמות תלויין – פטורים. פירוש: אנשים שחטאו לפני יוה"כ ונתחייבו בקורבנות חטאות ואשמות ודאין ולא הביאו את קורבנותיהן, חייבין להביאן לאחר יוה"כ. חייבי אשמות תלויין פטורין שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל'), ולמדין מכאן, חטא שאין מכיר בו אלא המקום, יוה"כ – מכפר.

עוד אמרו (שם): מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר (אף הרגעים האחרונים של יוה"כ מכפרים).

אשם תלוי שאדם מביא על ספק עבירה, בעבירות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת (היו לפניו חתיכת שומן וחתיכת חלב  ואכל אחת מהן ולא ידע מאיזו מהן אכל), מיתה או יום הכיפורים מכפרין עם התשובה.

תשובה לבדה מכפרת על עבירות קלות על ביטול מצות עשה ועל לאו הניתק לעשה. על עבירות חמורות התשובה תולה ומגינה עליו מפני עונש מן השמים עד שיבוא יוה"כ ויכפר. כדתנן תנן במשנה יומא (ח' ח') תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.

מסקנת הגמרא ביומא היא:

הזיד אדם במצות עשה או בלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, על זה נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם".

הזיד אדם בל"ת שיש בו מלקות – תשובה תולה ויוה"כ מכפר על זה נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתכם".

עשה בשוגג עבירה שחייבים על זדונה כרת או מיתת בית דין – החטאת מכפרת עם התשובה.

עשה במזיד את הנ"ל תשובה ויוה"כ  תולין ויסורים ממרקים, על זה נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם".

עבירות שיש בהם חילול ה' אין כח לא בתשובה לתלות, ולא ביוה"כ לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת.

עבירות שבין אדם לחבירו אינן מתכפרות עד שירצה את חבירו את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה.

רבי עקיבא אומר: מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.

התורה מבטיחה לנו שעם ישראל יחזור בתשובה ויגאל כדכתיב: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו….ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים ל' ב- ד').

ג. מעלת התשובה

חסד עשה עמנו הקב"ה שברא לנו את התשובה "אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז) וכו'. שינוי כזה ממצב של "משוקץ" למצב "אהוב ונחמד וידיד", אינו נתפס בשכל אנוש, הדבר אינו בגדר הטבע הוא מעל הטבע לפיכך אמרו בפרקי דרבי אליעזר פרק ג': ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: התורה וגיהנם וג"ע וכסא הכבוד וביהמ"ק והתשובה ושמו של משיח וכו'. מבלי להכנס לפירוט דברים אלו ולסודם, דבר ברור הוא שהתשובה נבראה קודם  העולם בכדי שלא תיכלל במסגרת הטבע, במסגרת הבריאה, אלא היא מעל הבריאה מעל הטבע.

חכמים הרבו לשבח את התשובה כדמצינו ביומא (פ"ו א' ב'): אחד אמר גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם שנאמר: "ארפא משובתם ואהבם נדבה", ואחד אמר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך", ואחד אמר גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה (יחסי ישראל והקב"ה כביכול הם כיחסי בעל ואשה, ואע"פ שאם גירש אדם את אשתו אסור לו לחזור אליה, התשובה מבטלת איסור זה והקב"ה חוזר אלינו), ואחד אמר גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", ואחד אמר גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, ויש אומרים שזדונות נעשות לו כזכויות, ואחד אמר גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו חיו יחיה". רבי מאיר אומר: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר: "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו", מהם לא נאמר, אלא ממנו, פירוש: מאותו יחיד ששב כולם נתרפאו. עוד אמרו באבות (ד' י"ז): יפה שעה אחת תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.

גרסינן בברכות (י"ז א'): מרגלא בפומיה דרבא (דבר זה רגיל בפיו), תכלית חכמה  – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" (תהילים קי"א י'). לעושים לא נאמר אלא לעושיהם  – לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה. ועוד גרסינן (שם לד ב): אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק ברישא והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו.

אמרו בגמרא בראש השנה (י"ז א') בשם רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע", למי נושא עון – למי שעובר על פשע.

תנן ביומא (ח' ט'): האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר.

עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה : "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל'), עבירות שבין אדם למקום – יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו (יומא  ח' ח'). היכי דמי בעל תשובה? א"ר יהודה כגון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל ממנה, היה מראה רב יהודה שהכוונה היא שנזדמן לו לחטוא באותה אשה, באותו פרק, ובאותו מקום. פירוש: כיון שכל התנאים מתקיימים כפי שחטא בפעם הראשונה וכעת הוא מתגבר על יצרו, הרי זה מוכיח שעשה תשובה גמורה ונמחל לו (שם פ"ו ב').

עוד אמרו בשם רב כתיב: "אשרי נשוי פשע כיסוי חטאה", וכתיב: "מכסה פשעיו לא יצליח", פעם יש לכסות את החטא ופעם לא? ותירצו: כאן בחטא מפורסם ראוי לו לאדם שיפרסם גם את תשובתו ברבים, וכאן בחטא שאינו מפורסם שאין ראוי לפרסם תשובתו. רב נחמן אמר כאן בעבירות שבין אדם לחבירו צריך לפרסם תשובתו, כאן בעבירות שבין אדם למקום אין צריך לפרסם חטאו. כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים  – כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, מאי טעמא? כדי שלא יהא הוא בגהנם ותלמידיו בגן עדן שנאמר: "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" (תהילים ט"ז י'), וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה – שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגהנום שנאמר: "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו" (משלי כ"ח י"ז).

תנן בסוטה (ח ה): כתיב: "מי האיש ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ' ח'). רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" – כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב" – זה המתירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן.

גרסינן   בגמרא   ירושלמי   מכות (פ"ב ה"ו):  שאלו  [4]לחכמה חוטא מהו עונשו?

אמרו להם "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך", יורה לחטאים דרך לעשות תשובה. בפסיקתא דרב כהנא מוסיף: שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. ע"כ. כתב רבינו בחיי בספרו "כד הקמח" בערך יום הכיפורים וז"ל: כתיב (הושע יד) "שובה ישראל עד ה' אלהיך" וגו', ואומר (שם) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", והיכן מורה לחטאים דרך תשובה? למדנו זה מן התורה, קין הרג את אחיו ונגזרה עליו גזירה ושב בתשובה, ואמר (בראשית ד) "גדול עוני מנשוא", וכתיב "הן גרשת אותי היום", וקבל הקב"ה תשובתו שנאמר: "וישם ה' לקין אות" וכו' וכתיב: "ויצא קין מלפני ה'", ודרשו ז"ל שיצא שמח שנתקבל בתשובה.

עוד מצינו בתורה מנשה בן חזקיה העמיד צלם בהיכל בארבעה פנים ולא היה לו למלך הכבוד צד שיחזיר פניו אליו ויצא מן ההיכל בעשר מסעות, וכמו שאמרו עשר מסעות נסעה שכינה וכתוב בו במנשה (ד"ה ב) "ויקם מזבחות לבעלים וישתחו לכל צבא השמים", וכתיב (שם) "והוא העביר את בניו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעונים הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו", וכתיב (מ"ב כא) "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה". ואעפ"כ כשבא עליו מלך אשור ויוליכהו עמו בדוד של נחשת ויציתו תחתיו אש, מה כתוב שם (דברי הימים ב לג) "וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויעתר לו וישמע תחנתו" וגו'. אמר זכור אני שקראתי בימי אבא בתורת משה (דברים ד) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וכתיב: "כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך" וגו', ועכשו אם אתה מושיעני מן הצרה אדע ואכיר אלהותך ואדע שכל הצלמים שעבדתי שהם שקר, ואם לאו גם אתה כאחד מהם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וצוה למלאכי השרת להצילו, ואמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מנשה שעשה לפניך כמה תועבות אתה מרחם עליו? אמר להם אם איני מקבלו הריני נועל שערי תשובה בפני כל חוטא. מיד הוציאוהו מן הדוד ויביאוהו ירושלים אל מלכותו ויסר הגלולים מבית ה'.

גם אחאב עבר כמה עבירות, חמד כרם נבות ובסיבת הכרם ההוא ציותה איזבל אשתו להרוג את נבות ושיעידו עליו עדות שקר, וכתיב (מלכים א כא) "ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו". ובו ביום שירד לרשתו אמר לו אליהו (שם) "כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת וגו', כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך". וכתיב (שם) "והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל", ואעפ"כ עשה תשובה וקבל הקב"ה תשובתו, הוא שכתוב (שם) "ויהיה כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו, ויצם וישכב בשק ויהלך אט". לא התענה אלא משעה שדבר אליו אליהו עד לערב, ומיד כתוב אחריו "ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מפני" וגו'.

גם יכניהו בן יהויקים נשבע הקב"ה להגלותו מירושלים בבלה הוא ואמו ושריו ועבדיו ושם ימותו, וכתיב עליו (ירמיה כב) "חי אני נאם ה' אלהים כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך", וכתיב (שם) "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו" וגו', פירוש ערירי בלא בנים, וכבר ידעת כי נבוכדנצר הגלה אותו ואת אמו כענין שנאמר: "ויאסרוהו בבית הסהר כדבר ה'". וכששחט נבוכדנצר את בני צדקיהו לא נשאר מזרע דוד כי אם כניהו בלבד, וכשראו הסנהדרין כך אמרו היאך יכרת זרע דוד מן העולם, והא כתיב (תהלים סט) "וכסאו כשמש נגדי". הלכו לפני נבוכדנאצר ופייסו אותו שיצוה לתת לו אשה בבית הסהר כדי שלא יכרת זרע דוד, וצוה לעשות כן. כשרצה לבוא עליה ראתה דם נדות והכניע יצרו ולא קרב אליה כל שבעה, ואח"כ טבלה ובאה לפניו. כשרצה לבוא עליה ראתה פעם שנית ופירש ממנה ז' ימים עד פעם שלישית שהיתה טהורה לגמרי, ולפי שכבש את יצרו ושמר את תורתו הותר ממאסרו, זהו שכתוב (מלכים ב כה) "נשא אויל מרודך וגו' את ראש יהויכין מלך יהודה מבית כלא וידבר אתו טובות", וכתיב (שם) "וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו". ועל זה אמר (זכריה מ) "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך" וגו'. ומצינו שנתבטלה השבועה והגזרה לא נתקיימה שהרי כתיב לבסוף (חגי ב) "ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם" וגו', ושאלתיאל היה בן בנו של יכניה שנאמר: "ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו", ולפי שהולידו בבית הסהר קראו אסיר. ודרשו רז"ל כי משם אתקנך ממקום נתיקתו היתה תקנתו כלומר אם תשוב בתשובה אתקנך שכל יעודי התורה על תנאי הם, הן לפורענות הן לזכות.

גם אנשי ענתות נגזרה עליהם גזירה הוא שכתוב (בירמיהו יא) "כה אמר ה' אל אנשי ענתות הבחורים ימותו בחרב בניהם ובנותיהם ימותו ברעב" וגו', וכיון שעשו תשובה קבלם הקב"ה ונתבטלה הגזרה מהם וזכו להתיחס, הוא שכתוב (נחמיה ז) "אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה".

גם אנשי נינוה נגזרה עליהם גזרה לפי שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול, שהרי אמר בהן הכתוב (יונה א) "כי עלתה רעתם לפני" כמו שאמר בדור המבול (בראשית ו) "כי רבה רעת האדם בארץ", ולימד הכתוב כי רעתם שוה וחטאם דומה זה לזה, וזמן ירידת הגשם בדור המבול היה בארבעים יום שנאמר (בראשית ז) "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום". וכן באנשי נינוה נתן להם זמן בפורענותם ארבעים יום שנאמר: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". ואעפ"י שהיו אנשי נינוה מאומות העולם כיון ששבו בתשובה ושבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, קבלם הקב"ה בתשובה ונתבטלה הגזירה. ע"כ.

[1] ראוי לציין שמצות התשובה היא עזיבת החטא, דהיינו שיגמור בלבו לבל ישוב עוד לכסלה וכו', ולא כדעת המון העם ובפרט אלה החושבים שהתשובה היא תעניות וסיגופים, ולא היא, עיקר התשובה היא עזיבת החטא, כפי שמצינו בשבת (יב ב): לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר קרא והטה, וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. נמצא לרבי נתן, שרבי ישמעאל רק רשם על פנקסו את החטא ודיו. ומה שתיקנו הראשונים והאריז"ל תעניות וסיגופים, הינם דוקא באופן שאינו מזיק כלל לבריאות, אבל אם מזיק לבריאות בודאי ובודאי שומר נפשו ירחק מהם.

[2] רמב"ם הל' תשובה פרק ז: (ו) אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו'. (ז) כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל, שנאמר "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", צועק ואינו נענה שנאמר "כי תרבו תפלה" וגו', ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים" וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר "והיה טרם יקראו ואני אענה", ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות". (ח) בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן, אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.

[3] שואל הר"ן בדרשותיו (דרוש ט על הפס' ואתחנן): ידוע שהתשובה מכפרת על כל עבירות שבתורה ואפילו על זדוניהם, וכיון שכן היאך אפשר שלא הועילו לו תפלתו של משה שימחול לו הש"י על עונו? ותירץ שהש"י מלא רחמים ומעביר אפילו עונות החמורים שהם בין אדם למקום לבד, אבל מה שימשך מצד מחילת העון היזק אצל אחרים, אי אפשר שיהיה נמחק העון ההוא בשום פנים, וזהו מה שאמר דוד המלך ע"ה: לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי. ולפיכך אמר משה לישראל: ויתעבר ה' בי למענכם להראות להם מעלת הכלל, שהרי הוא חטא לש"י והרבה על חטאו כמה תפלות ותחנונים ולא נענה, והיתה הסבה מפני שבא בכלל חטאו זלזול בכבודן של ישראל. ואע"פ שלא היה עקר חטאו על ככה, הראה הש"י שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים, כדי שיהא דוגמא לדורות, שיחמיר כל אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל. כי הכלל מצד כללותו משיג מעלה וחשיבות שאי אפשר שתמצא בפרט אחד:

[4] נראה לי שכל הדברים הללו חד הם, הנבואה דרשה מות, החכמה דרשה ייסורים, התורה דרשה קרבן, והקב"ה אמר תשובה בלבד. וזה מתקשר למ"ש מגמרא יומא לעיל, על מה התשובה מכפרת? רבי ישמעאל היה דורש: עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", וז"ש הקב"ה יעשה תשובה ויכופר. עבר על לא תעשה ועשה תשובה,  תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם", וז"ש התורה יביא אשם ויתכפר לו. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה, ויום הכיפורים תולין, ויסורין ממרקין שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם", וז"ש החכמה: חטאים תרדף רעה. אבל מי שיש חילול ה' בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביוה"כ לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", וז"ש הנבואה: הנפש החוטאת היא תמות.

ביאור המצווה וטעמה עפ"י הסוד

וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה {שָׁפְכוּ} אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ  (כא ז).

הנושא האחרון של פרשתנו היא פרשת עגלה ערופה.

הפרשה עוסקת במצב שנמצא הרוג במקום שמם ולא נודע מי הרגו, אז מגיעים שלושה מבית הדין הגדול בירושלים ומודדים את המרחק מהחלל לעיר הקרובה, לאחר שמצאו מהי העיר הקרובה באים בית הדין המקומי ועורפים עגלה בנחל, ואותו מקום אסור מלזרוע ולעבוד. באותו מעמד רוחצים הזקנים את ידיהם במים ואומרים "ידנו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".

הגמרא בסוטה (לח ב) דנה מדוע באה הצרה הזאת על אנשי העיר ופוסקת : א"ר יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר: "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.

כלומר התורה מצפה מראשי העיר האחראים על המינהל התקין בעיר שיפעילו מנגנון הדואג לאורחים למזון, לדרכים תקינות, ואם קורה משהו התורה רואה בהם את האחראים.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פ"מ) מגלה לנו מהו הטעם למצווה על פי הסוד:

בדר"כ אדם מת ע"י מלאך המוות, כלומר מן שמיא, אך יש מקרים שאדם הורג אדם, במקרים אלו בית הדין אמור למצות את הדין עם הרוצח ואז אין דין למעלה.

אך במצב שהרוצח לא ידוע ואין דין למעלה יש כח למקטרגים לשלוט באותו מקום ולקטרג ולכן כדי להעביר את הדין מאותו מקום מביאים עגלה.

ומוסיף הרמב"ם לבאר שה"עסק" שעושים סביב ההרוג, עם הבאת דיינים מירושלים ומדידות וכו' הוא ע"מ לפרסם את הענין ולגרום לבני אדם לדבר בעניין עד שיימצא הרוצח, ואפילו ששיפחה אחת מעידה על הרוצח כבר לא עורפים את העגלה.

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יז יח).

בדרך כלל מלך בראשית כהונתו מבצע פעולות לביסוס מעמדו ומלכותו: הן בחיסולי מתנגדי המשטר, הן בהוצאות ראוותניות בבניית ארמונות, הן ב"קניית" אנשי שלומו בעלי התפקידים החיוניים, משטרה צבא, וכו'.

לא כן המלך היהודי ראשית ביסוס מלכותו היא התורה שנאמר (משלי ח', ט"ו): "בי מלכים ימלוכו" וגו',

ואיך התורה מבססת את מלכותו?

על המלך היהודי לכתוב שני ספרי תורה, וז"ש "משנה התורה", משנה לשון שנים – אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.

התורה ממשיכה ומגדירה בפירוש מה יעשה המלך בספרי התורה הללו: האחת בבית גנזיו (שהוא מצווה לכלל ישראל) והשני: ללמוד ולקיים כל מה שכתוב בו.

מדייק הרמב"ם "לא יזוז מלפניו", כפשוטו כלומר התורה כ"כ צריכה להיות דבוקה במלך היהודי שרק במקומות שאינם ראויים לקריאה כבית הכסא ובית המרחץ רק אז יהיה פטור מהספר תורה.

עוד כתב הרמב"ם בהל' מלכים פ"ג הל' ה: המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר "אל למלכים שתו יין", אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". ובהל' ו': וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר "לא תתן לנשים חילך", על הסרת לבו הקפידה תורה, שנאמר "ולא יסור לבבו" שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר "כל ימי חייו".

על המילה "ואתחנן" מפרש רש"י: אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון, אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה כדאיתא בספרי. ודרשו בספרי: ואתחנן אל ה'. י' לשונות נקראת תפלה:  זעקה. שועה. נאקה. צרה. רנה. ופגיעה. נפול. ופלול. עתירה. עמידה. חילול. חנון. זעקה במצרים שנאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". שועה מנין? שנאמר "ותעל שועתם". נאקה מנין? "וישמע אלהים את נאקתם". צרה מנין? "בצר לי אקרא ה'". רנה מנין? שנאמר "ואתה אל תשא בעדם רנה". פגיעה מנין? "אל תפגעי בי". נפול מנין? שנאמר "ואתנפל לפני ה' כראשונה". פלול מנין? "ואתפלל אל ה'". עתירה מנין? שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו". עמידה מנין? "ויעמד פנחס ויפלל". חילול מנין? "ויחל משה". חנון מנין? "ואתחנן אל ה'".

בחר משה רבינו דוקא בלשון "ואתחנן" המשמש לשתי לשונות, האחת שהוא הקב"ה חנון, והשני מתנת חינם. האחד מבקש משה מאת השי"ת שיעשה את בקשתו מפני שהקב"ה חנון, והשני שיעשה למענו לקבל בחינם בקשתו הפרטית הראשונה שהנו מבקש. והסתמך משה על מ"ש: וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי (שמות כ"ב כ"ו). ועוד, השתמש משה רבינו באחת מלשונות של י"ג מדות שלא חוזרות ריקם כמ"ש: וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (שמות ל"ד ו – ז). ועוד, פותח משה בלשון "ואתחנן" וא"ו החיבור בתחילה, להורות שאם אתה רוצה שתפלתך תתקבל חייב אתה להתחבר עם הקב"ה בדביקות ונעימות.

ודע שלולא שאמר לו הקב"ה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" תפלתו היתה מתקבלת בשלמותה על אף הגזירה. הפס' "אל תוסף דבר אלי" פירושו שהקב"ה מבקש ממשה רבינו ע"ה תפסיק להתפלל בענין הזה, כי בכח התפילה יכל לבטל גם את השבועה והגזרה של הקב"ה שלא יכנס לארץ. מכל מקום הועילה לו חצי מתפלתו, הוא אמר: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וגו'. נתקיים בו "ואראה את הארץ", ו"אעברה נא" לא נתקיים בו. זאת ועוד, תנן במשנה מכות (ב ו) לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן (לגולים) מִחְיָה וּכְסוּת (לרצותם ולפייסם), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ. פירוש, הואיל ובמיתת הכהן הגדול הרוצחים בשגגה היושבים בערי המקלט חוזרים לבתיהם, אמותיהן של הכהנים הגדולים "עושים הכל" בכדי שלא יתפללו הרוצחים על הכהנים הגדולים שימתו בכדי להשתחרר לבתיהם.

הנה אמרו רז"ל שמשה רבינו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות כמנין "ואתחנן", וכולם על שאלה אחת פרטית "אעברה נא" וכו'. וקשה מדוע הקב"ה נתן לו להתפלל עד מנין זה ולא הפסיקו כבר בתחילת תפילותיו? הרי כבר נגזרה הגזרה והכתוב "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" היה כתוב ומוכן כתשובה שלילית לכל התפלות? ונראה לי מכאן מודעא רבה לכל אדם, שחייב הוא להתפלל ואפילו שבסופו של דבר תפלתו לא תתקבל ותתרצה, בכל זאת יש כח לתפלה להשפיע ולעורר רחמים אע"פ שלכאורה אינה נענית. וז"ש "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא", ופירש את הפס' הזה רבינו בחיי וז"ל: אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומכאן יש ללמוד עד כמה כחה של תפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע, ומטעם זה הזכיר לשון ויעתר ולא אמר ויתפלל או ויצעק ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפ"ק דסוכה (דף י"ד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים? לעתר, מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות וכו'. ע"כ.

זאת ועוד על פי האריז"ל כפי שמובא בספר עולת תמיד (שער התפלה) "אין תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא שתהיה דומה לחברתה כלל ועיקר וכו'. והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצים מחודשים מה שלא נתבררו עד אז, והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל תפילה אינם דומים לבירורים שבתפילה האחרת, כי אותם הבירורין הראשונים כבר נתבררו אז בתפילה הראשונה, ועתה בתפילה האחרת מתבררין ונתקנין בירורים אחרים מחודשים ואינם הראשונים עצמם" וכו'. מכאן יובן מדוע משה רבינו עמד והתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות עד שהופסק על ידי הקב"ה, כי אין סוף לתיקונים ולבירורים שכל תפילה ותפילה עושה לא ראי זה כראי זה.

רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א כתב:  "כל תיבה מהתפילה, או של איזה ברכה, היא העולה למעלה מעלה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה, והוא נעשה בזה, כביכול, שותפו של יוצר בראשית, לבנות לנטוע כמה וכמה עולמות. והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותיקנו מטבע ברכות והתפילות באילו התיבות דווקא, כאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה. ולכן קראו רז"ל את עניין התפילה "דברים העומדים ברומו של עולם" (מסכת ברכות, דף ו, ע"ב) היינו, שהדברים עצמם, הם תיבות התפילה, עומדים ברום העולמות" (נפש החיים, שער ב, פרק י).

נמצא מדברי קדשם שלתפילה שתי מטרות:

עצמית – פרטית, צרכים אישיים.

תיקון העולמות – עולם התיקונים

עוד דע שהתפילה שאדם מתפלל על עצמו מסוגלת להושיעו יותר מכל תפילה אחרת. כמו שמצינו אצל קין שנאמר (בראשית ד יג): וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂא, ואכן נענה וזכה להגנה. וכן אצל לוט (בראשית יט): (יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: (כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: (כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וכן אצל ישמעאל (בראשית כא יז): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר….. כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם (רש"י: מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל).

כתב  הרמב"ם בהלכות תפלה (פי"ג): והמנהג הפשוט שיהו קוראין במדבר סיני קודם עצרת, ואתחנן אחר תשעה באב וכו'. מה הענין שפרשת ואתחנן תיקרא לאחר תשעה באב? נראה לי שרמזו כאן חז"ל שאע"פ שנחרב הבית (או נגזרה הגזרה על משה שלא יכנס לארץ), בכל זאת "ואתחנן" – אל יתייאש האדם מהתפילה, העומדת ברומו של עולם.

• מסכת שבת (מתוך תכנית הלימודים לחט"ע בבחינת הבגרות בתושב"ע)

• מסכת גיטין

• מסכת ביכורים

• מסכת פאה

יש תפילה של הודיה – "חצות לילה אקום להודות לך", וכן "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

יש תפילת תשובה – וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא (בראשית ד יג), וכן: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה (שמות לב יא). וכן: וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ (שמות לד ט).

יש תפילה [1]קצרה – וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (רש"י:

מפני מה לא האריך משה בתפלה שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. במדבר יב יג).

יש תפילה ארוכה שנאמר: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות יד טז. רש"י: למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה). וכן וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. (דברים ג כג. פירש"י: אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון, אמר לו בלשון ואתחנן. ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה כדאיתא בספרי), התפילה היתה ארוכה כמנין "ואתחנן" עד שהקב"ה אמר למשה: רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

יש תפילת יחיד ויש תפילת בציבור. מצינו בגמרא ברכות (לא א) כיצד רבי עקיבא התפלל בציבור וכיצד ביחיד. כדגרסינן: תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר "תכין לבם תקשיב אזנך". תניא: אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה? מפני כריעות והשתחויות.

אמרו בזוהר הק' (פרשת שמות, הסולם ח"ח עמ' קי"ב): אמר רבי יצחק: תלת ענייני הכא, אנחה, שועה, צעקה, וכל חד מתפרשא מאחרא (מתפרש בפני עצמו). אנחה, כתיב "ויאנחו בני ישראל". צעקה, דכתיב "ויצעקו". שועה, דכתיב "ותעל שועתם". וכל חד בלחודוי מתפרשא, וכלהו עבדו ישראל. אמר רבי יהודה: צעקה ושועה עבדו, אנחה לא עבדו, משמע מדכתיב "ויאנחו", ולמעלה היתה האנחה בשבילם. צעקה ושועה במאי אתפרשן (במה הם נבדלים)? אמר רבי יצחק: אין לך שועה אלא בתפלה, שנאמר: "שמעה תפלתי יהו"ה ושועתי האזינה". "אליך ה' שועתי". "שועתי אליך ותרפאני". צעקה, שצועק ואינו אומר כלום. אמר רבי יהודה: הילכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, הדא הוא דכתיב "צעק לבם אל ה'", צעקה וזעקה דבר אחד הוא. וזו קרובה להקדוש ברוך הוא יותר מתפלה ואנחה, דכתיב: "אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו". אמר רבי ברכיה: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל, (שמואל א' טו יא): "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך", מה כתיב? "ויחר לשמואל ויצעק אל ה' כל הלילה". הניח הכל ולקח צעקה, משום דהיא קרובה לקודשא בריך הוא יתיר מכלהו, הדא הוא דכתיב: "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי". תנו רבנן, האי מאן דצלי ובכי וצעיק עד לא יכיל למרחש בשפוותיה, האי צלותא שלימתא דהיא בלבא, ולעולם לא הדרא ריקניא. אמר רבי יהודה: גדולה צעקה שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו. רבי יצחק אמר: גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה. רבי יוסי אמר: גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא, דכתיב: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם".

פסק הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב הל' ו: אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו". במה דברים אמורים? ביחיד, אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו".

נמצא אפוא, הרבה פנים וגוונים יש בתפילה לא ראי זה כראי זה, הצד השווה ביניהם כוונת הלב ושיעבודו לשי"ת.

יש תפילה של בקשה – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע (בראשית יח כג). וכן: וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם (בראשית כד יב). וכן: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה כא). פירש"י: לנכח אשתו – זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת (יבמות סד). ורבינו בחיי פירש: התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע וכו'.

[1] מקור לביטוי "תפלה קצרה" גרסינן בברכות ג א: תניא: אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי), עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.

עוד גרסינן בשבת (י א): רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? והוא (רב המנונא) סבר: זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד. חיי עולם: תורה. תפילה – צורך חיי שעה היא, לרפואה לשלום ולמזונות – רש"י שם.