יש תפלת הצלהוַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם (רש"י: מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל. בראשית כא יז). וכן: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. (בראשית לב יב).

יש תפילה של הודיה – "חצות לילה אקום להודות לך", וכן "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

יש תפילת תשובה וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא (בראשית ד יג), וכן: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה (שמות לב יא). וכן: וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ (שמות לד ט).

יש תפילה [1]קצרה – וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (רש"י:

מפני מה לא האריך משה בתפלה שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. במדבר יב יג).

יש תפילה ארוכה שנאמר: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות יד טז. רש"י: למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה). וכן וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. (דברים ג כג. פירש"י: אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון, אמר לו בלשון ואתחנן. ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה כדאיתא בספרי), התפילה היתה ארוכה כמנין "ואתחנן" עד שהקב"ה אמר למשה: רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

יש תפילת יחיד ויש תפילת בציבור. מצינו בגמרא ברכות (לא א) כיצד רבי עקיבא התפלל בציבור וכיצד ביחיד. כדגרסינן: תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר "תכין לבם תקשיב אזנך". תניא: אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה? מפני כריעות והשתחויות.

אמרו בזוהר הק' (פרשת שמות, הסולם ח"ח עמ' קי"ב): אמר רבי יצחק: תלת ענייני הכא, אנחה, שועה, צעקה, וכל חד מתפרשא מאחרא (מתפרש בפני עצמו). אנחה, כתיב "ויאנחו בני ישראל". צעקה, דכתיב "ויצעקו". שועה, דכתיב "ותעל שועתם". וכל חד בלחודוי מתפרשא, וכלהו עבדו ישראל. אמר רבי יהודה: צעקה ושועה עבדו, אנחה לא עבדו, משמע מדכתיב "ויאנחו", ולמעלה היתה האנחה בשבילם. צעקה ושועה במאי אתפרשן (במה הם נבדלים)? אמר רבי יצחק: אין לך שועה אלא בתפלה, שנאמר: "שמעה תפלתי יהו"ה ושועתי האזינה". "אליך ה' שועתי". "שועתי אליך ותרפאני". צעקה, שצועק ואינו אומר כלום. אמר רבי יהודה: הילכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, הדא הוא דכתיב "צעק לבם אל ה'", צעקה וזעקה דבר אחד הוא. וזו קרובה להקדוש ברוך הוא יותר מתפלה ואנחה, דכתיב: "אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו". אמר רבי ברכיה: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל, (שמואל א' טו יא): "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך", מה כתיב? "ויחר לשמואל ויצעק אל ה' כל הלילה". הניח הכל ולקח צעקה, משום דהיא קרובה לקודשא בריך הוא יתיר מכלהו, הדא הוא דכתיב: "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי". תנו רבנן, האי מאן דצלי ובכי וצעיק עד לא יכיל למרחש בשפוותיה, האי צלותא שלימתא דהיא בלבא, ולעולם לא הדרא ריקניא. אמר רבי יהודה: גדולה צעקה שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו. רבי יצחק אמר: גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה. רבי יוסי אמר: גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא, דכתיב: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם".

פסק הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב הל' ו: אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו". במה דברים אמורים? ביחיד, אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו".

נמצא אפוא, הרבה פנים וגוונים יש בתפילה לא ראי זה כראי זה, הצד השווה ביניהם כוונת הלב ושיעבודו לשי"ת.

יש תפילה של בקשה – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע (בראשית יח כג). וכן: וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם (בראשית כד יב). וכן: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה כא). פירש"י: לנכח אשתו – זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת (יבמות סד). ורבינו בחיי פירש: התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע וכו'.

[1] מקור לביטוי "תפלה קצרה" גרסינן בברכות ג א: תניא: אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי), עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.

עוד גרסינן בשבת (י א): רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? והוא (רב המנונא) סבר: זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד. חיי עולם: תורה. תפילה – צורך חיי שעה היא, לרפואה לשלום ולמזונות – רש"י שם.