"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר"

על המילה "ואתחנן" מפרש רש"י: אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון, אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה כדאיתא בספרי. ודרשו בספרי: ואתחנן אל ה'. י' לשונות נקראת תפלה:  זעקה. שועה. נאקה. צרה. רנה. ופגיעה. נפול. ופלול. עתירה. עמידה. חילול. חנון. זעקה במצרים שנאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". שועה מנין? שנאמר "ותעל שועתם". נאקה מנין? "וישמע אלהים את נאקתם". צרה מנין? "בצר לי אקרא ה'". רנה מנין? שנאמר "ואתה אל תשא בעדם רנה". פגיעה מנין? "אל תפגעי בי". נפול מנין? שנאמר "ואתנפל לפני ה' כראשונה". פלול מנין? "ואתפלל אל ה'". עתירה מנין? שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו". עמידה מנין? "ויעמד פנחס ויפלל". חילול מנין? "ויחל משה". חנון מנין? "ואתחנן אל ה'".

בחר משה רבינו דוקא בלשון "ואתחנן" המשמש לשתי לשונות, האחת שהוא הקב"ה חנון, והשני מתנת חינם. האחד מבקש משה מאת השי"ת שיעשה את בקשתו מפני שהקב"ה חנון, והשני שיעשה למענו לקבל בחינם בקשתו הפרטית הראשונה שהנו מבקש. והסתמך משה על מ"ש: וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי (שמות כ"ב כ"ו). ועוד, השתמש משה רבינו באחת מלשונות של י"ג מדות שלא חוזרות ריקם כמ"ש: וַיַּעֲבֹר יְהֹוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (שמות ל"ד ו – ז). ועוד, פותח משה בלשון "ואתחנן" וא"ו החיבור בתחילה, להורות שאם אתה רוצה שתפלתך תתקבל חייב אתה להתחבר עם הקב"ה בדביקות ונעימות.

ודע שלולא שאמר לו הקב"ה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" תפלתו היתה מתקבלת בשלמותה על אף הגזירה. הפס' "אל תוסף דבר אלי" פירושו שהקב"ה מבקש ממשה רבינו ע"ה תפסיק להתפלל בענין הזה, כי בכח התפילה יכל לבטל גם את השבועה והגזרה של הקב"ה שלא יכנס לארץ. מכל מקום הועילה לו חצי מתפלתו, הוא אמר: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וגו'. נתקיים בו "ואראה את הארץ", ו"אעברה נא" לא נתקיים בו. זאת ועוד, תנן במשנה מכות (ב ו) לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן (לגולים) מִחְיָה וּכְסוּת (לרצותם ולפייסם), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ. פירוש, הואיל ובמיתת הכהן הגדול הרוצחים בשגגה היושבים בערי המקלט חוזרים לבתיהם, אמותיהן של הכהנים הגדולים "עושים הכל" בכדי שלא יתפללו הרוצחים על הכהנים הגדולים שימתו בכדי להשתחרר לבתיהם.

הנה אמרו רז"ל שמשה רבינו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות כמנין "ואתחנן", וכולם על שאלה אחת פרטית "אעברה נא" וכו'. וקשה מדוע הקב"ה נתן לו להתפלל עד מנין זה ולא הפסיקו כבר בתחילת תפילותיו? הרי כבר נגזרה הגזרה והכתוב "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" היה כתוב ומוכן כתשובה שלילית לכל התפלות? ונראה לי מכאן מודעא רבה לכל אדם, שחייב הוא להתפלל ואפילו שבסופו של דבר תפלתו לא תתקבל ותתרצה, בכל זאת יש כח לתפלה להשפיע ולעורר רחמים אע"פ שלכאורה אינה נענית. וז"ש "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא", ופירש את הפס' הזה רבינו בחיי וז"ל: אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו, וזהו שדרשו ז"ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומכאן יש ללמוד עד כמה כחה של תפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע, ומטעם זה הזכיר לשון ויעתר ולא אמר ויתפלל או ויצעק ושאר הלשונות, כי הוא מלשון עתר, וכן הבינו ז"ל, הוא שאמרו בפ"ק דסוכה (דף י"ד) למה נמשלה תפלתן של צדיקים? לעתר, מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות וכו'. ע"כ.

זאת ועוד על פי האריז"ל כפי שמובא בספר עולת תמיד (שער התפלה) "אין תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא שתהיה דומה לחברתה כלל ועיקר וכו'. והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצים מחודשים מה שלא נתבררו עד אז, והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל תפילה אינם דומים לבירורים שבתפילה האחרת, כי אותם הבירורין הראשונים כבר נתבררו אז בתפילה הראשונה, ועתה בתפילה האחרת מתבררין ונתקנין בירורים אחרים מחודשים ואינם הראשונים עצמם" וכו'. מכאן יובן מדוע משה רבינו עמד והתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות עד שהופסק על ידי הקב"ה, כי אין סוף לתיקונים ולבירורים שכל תפילה ותפילה עושה לא ראי זה כראי זה.

רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א כתב:  "כל תיבה מהתפילה, או של איזה ברכה, היא העולה למעלה מעלה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה, והוא נעשה בזה, כביכול, שותפו של יוצר בראשית, לבנות לנטוע כמה וכמה עולמות. והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותיקנו מטבע ברכות והתפילות באילו התיבות דווקא, כאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה. ולכן קראו רז"ל את עניין התפילה "דברים העומדים ברומו של עולם" (מסכת ברכות, דף ו, ע"ב) היינו, שהדברים עצמם, הם תיבות התפילה, עומדים ברום העולמות" (נפש החיים, שער ב, פרק י).

נמצא מדברי קדשם שלתפילה שתי מטרות:

עצמית – פרטית, צרכים אישיים.

תיקון העולמות – עולם התיקונים

עוד דע שהתפילה שאדם מתפלל על עצמו מסוגלת להושיעו יותר מכל תפילה אחרת. כמו שמצינו אצל קין שנאמר (בראשית ד יג): וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂא, ואכן נענה וזכה להגנה. וכן אצל לוט (בראשית יט): (יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: (כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: (כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וכן אצל ישמעאל (בראשית כא יז): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר….. כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם (רש"י: מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל).

כתב  הרמב"ם בהלכות תפלה (פי"ג): והמנהג הפשוט שיהו קוראין במדבר סיני קודם עצרת, ואתחנן אחר תשעה באב וכו'. מה הענין שפרשת ואתחנן תיקרא לאחר תשעה באב? נראה לי שרמזו כאן חז"ל שאע"פ שנחרב הבית (או נגזרה הגזרה על משה שלא יכנס לארץ), בכל זאת "ואתחנן" – אל יתייאש האדם מהתפילה, העומדת ברומו של עולם.