וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יז יח).

בדרך כלל מלך בראשית כהונתו מבצע פעולות לביסוס מעמדו ומלכותו: הן בחיסולי מתנגדי המשטר, הן בהוצאות ראוותניות בבניית ארמונות, הן ב"קניית" אנשי שלומו בעלי התפקידים החיוניים, משטרה צבא, וכו'.

לא כן המלך היהודי ראשית ביסוס מלכותו היא התורה שנאמר (משלי ח', ט"ו): "בי מלכים ימלוכו" וגו',

ואיך התורה מבססת את מלכותו?

על המלך היהודי לכתוב שני ספרי תורה, וז"ש "משנה התורה", משנה לשון שנים – אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו.

התורה ממשיכה ומגדירה בפירוש מה יעשה המלך בספרי התורה הללו: האחת בבית גנזיו (שהוא מצווה לכלל ישראל) והשני: ללמוד ולקיים כל מה שכתוב בו.

מדייק הרמב"ם "לא יזוז מלפניו", כפשוטו כלומר התורה כ"כ צריכה להיות דבוקה במלך היהודי שרק במקומות שאינם ראויים לקריאה כבית הכסא ובית המרחץ רק אז יהיה פטור מהספר תורה.

עוד כתב הרמב"ם בהל' מלכים פ"ג הל' ה: המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר "אל למלכים שתו יין", אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". ובהל' ו': וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר "לא תתן לנשים חילך", על הסרת לבו הקפידה תורה, שנאמר "ולא יסור לבבו" שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר "כל ימי חייו".