פרשת שופטים – פרשת עגלה ערופה – הסבר המצווה וטעמה עפ"י הסוד

פרשת עגלה ערופה

ביאור המצווה וטעמה עפ"י הסוד

וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה {שָׁפְכוּ} אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ  (כא ז).

הנושא האחרון של פרשתנו היא פרשת עגלה ערופה.

הפרשה עוסקת במצב שנמצא הרוג במקום שמם ולא נודע מי הרגו, אז מגיעים שלושה מבית הדין הגדול בירושלים ומודדים את המרחק מהחלל לעיר הקרובה, לאחר שמצאו מהי העיר הקרובה באים בית הדין המקומי ועורפים עגלה בנחל, ואותו מקום אסור מלזרוע ולעבוד. באותו מעמד רוחצים הזקנים את ידיהם במים ואומרים "ידנו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".

הגמרא בסוטה (לח ב) דנה מדוע באה הצרה הזאת על אנשי העיר ופוסקת : א"ר יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר: "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה.

כלומר התורה מצפה מראשי העיר האחראים על המינהל התקין בעיר שיפעילו מנגנון הדואג לאורחים למזון, לדרכים תקינות, ואם קורה משהו התורה רואה בהם את האחראים.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פ"מ) מגלה לנו מהו הטעם למצווה על פי הסוד:

בדר"כ אדם מת ע"י מלאך המוות, כלומר מן שמיא, אך יש מקרים שאדם הורג אדם, במקרים אלו בית הדין אמור למצות את הדין עם הרוצח ואז אין דין למעלה.

אך במצב שהרוצח לא ידוע ואין דין למעלה יש כח למקטרגים לשלוט באותו מקום ולקטרג ולכן כדי להעביר את הדין מאותו מקום מביאים עגלה.

ומוסיף הרמב"ם לבאר שה"עסק" שעושים סביב ההרוג, עם הבאת דיינים מירושלים ומדידות וכו' הוא ע"מ לפרסם את הענין ולגרום לבני אדם לדבר בעניין עד שיימצא הרוצח, ואפילו ששיפחה אחת מעידה על הרוצח כבר לא עורפים את העגלה.