התשובה

א. הוידוי והתשובה

הגדרה – המילה תשובה כפשוטה היא חזרה, שיבה מהדרך הרעה לדרך טובה. משמעות נוספת למילה תשובה היא "סגירת מעגל", כמ"ש אצל שמואל "ותשובתו הרמתה" (שמואל א, ז יז. פירש המצודות: אחר סבובו, שב לרמה, כי שם היה ביתו). וכן נאמר בדוד "לתשובת השנה" (שמואל ב, יא א. פירש מצודות: בעת תשובת השמש אל הנקודה ההיא בעצמה שהיתה בה בעת צאת המלכים בשנה העברה). לעולם האדם היהודי לא יכול להתנתק ממקורו, תמיד בסופו של דבר יחזור לנקודת המוצא, הבריחה מהקדושה ועשיית החטא, אכן מרחיקה אותו מהקב"ה אך מאידך מקרבת אותו שוב לנקודת המוצא. על דרך זה אמרו חז"ל (יומא יז ב): "ה' ה'", אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. ר"ל כביכול אין האדם היהודי יכול לברוח מה', הוא מוקף לפני ואחרי במהות הקדושה. אף על פי שבעת החטא הוא מובדל ומורחק, עדיין הוא לא מנותק. משמעות נוספת למילה תשובה היא מתן תשובה לשאלה. כאן נראה לי, שהחזרה בתשובה של האדם היא מענה לשאלה לחטא הקדמון של האדם אַיֶּכָּה? וכן בקין נאמר: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ. כל החיים האדם חייב לחפש תשובות לשאלה של הקב"ה "איכה", היכן אתה נמצא בעבודת ה', מה עשיתה, מה הספקת וכו'. כשהאדם היהודי ייעיין בשלשת המשמעויות הללו של התשובה, מיד ישוב אל ה' וירחמהו.

נאמר במקרא: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצוך היום" (דברים ל' א').  ועוד: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" (שם ל' יא) וגו'. מכאן לומד הרמב"ן בפירושו לתורה שזו מצות עשה של תשובה. יש מן החכמים הסוברים שהרמב"ם אינו מונה את מצות התשובה כאחת ממצות התורה, אלא המצוה היא הוידוי, וכך הגדרתו (הל' תשובה ריש פרק א'): כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" – זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה.

וכן פסק בפרק ב' (שם): ומה היא התשובה? הוא [1]שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד…וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

וכן פסק במעלת התשובה בפרק ז' הל' ו': גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך", ונאמר "ולא שבתם עדי נאם ה'", ונאמר "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב". כלומר, אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו'.

יצויין [2]שהרמב"ם מגדיר את התקופה שלפני התשובה במילה "אמש", ותקופת החזרה בתשובה נקראת "היום". רוצה לומר, שהחזרה בתשובה היא יום חדש ממש. אין להסתכל אחורה, מה שעבר לא מענין, וכשם שאי אפשר להחזיר את היום שעבר, כך אי אפשר ל"בכות" על העבר, הסתכל קדימה! ועוד, "תקופת העבירות והחטאים" נקראים "אמש" – לילה, חושך. תקופת החזרה בתשובה נקראת "יום" – אור, ובשני ההגדרות האלו ביטא הרמב"ם בלשונו הזהב את מעלת התשובה.

במנין המצוות בי"ד החזקה כותב הרמב"ם בהקדמה לפני הלכות תשובה: "מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". מכאן נראה לי שלדעת הרמב"ם אין להפריד כלל בין התשובה לבין הוידוי, ולא התעלם ממצות התשובה שהיא מן המפורסמות, אלא כלל בתשובה את הוידוי כמצוה אחת. המאירי ב"חיבור התשובה" (מאמר א פ"י) כותב: "ומצות הוידוי מפורשת בתורה בפרשת נשא אמר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו', והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה' ו – ז). והצריכה התורה וידוי על כל אחד משני החלקים וכו'. מדבריו משמע ששלשה חלקים יש בתשובה ואחד מהם הוא הוידוי (שני החלקים הנוספים הם החרטה ועזיבת החטא). יוצא אפוא, שהוידוי הוא חלק אחד ממעשה התשובה, ואין שום כפרה לחוטא אלא עד שיעשה תשובה ויתודה.

מדברי הרמב"ם שלשה עקרונות הם בתשובה: חרטה על העבר, קבלה לעתיד, ווידוי דברים. למעשה הוידוי הוא הכפרה ובקשת הסליחה כמ"ש שם: כיצד מתודין? אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.

הוכחה לכך שאין להפריד את הוידוי מהתשובה ולהיפך, מצאתי בדברי הסמ"ג לרב משה מקוצי שכתב במצות עשה ט"ז: מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה, מכאן נראה שכך הוא הבין מדברי הרמב"ם שמצות עשה אחת היא התשובה והוידוי.

ב. על מה התשובה מכפרת?

בגמרא יומא (פ"ה, פ"ו) מובאות מספר דעות לענין התשובה: רבי אומר: על [3]כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה – יוה"כ מכפר, ואם לא עשה תשובה – אין יוה"כ מכפר. רבי יהודה אומר: כל שהוא מ"לא תשא" ולמטה – תשובה מכפרת, מ"לא תשא" ולמעלה – תשובה תולה ויוה"כ מכפר. פירוש: ב"לא תשא" כתיב: "לא ינקה" וחמור הוא, לפיכך כל העבירות שהם מלא תשא ולמטה שהם פחות חמורים תשובה מכפרת. רבי ישמעאל היה דורש: עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיה ג' כ"ב). עבר על לא תעשה ועשה תשובה,  תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם" (ויקרא ט"ז ל'). עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה, ויום הכיפורים תולין, ויסורין ממרקין שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהילים פ"ט ל"ג). אבל מי שיש חילול ה' בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביוה"כ לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון"  (ישעיה כ"ב י"ד).

      תנן במשנה כריתות (ו' ד'): חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים – חייבין להביא לאחר יוה"כ. חייבי אשמות תלויין – פטורים. פירוש: אנשים שחטאו לפני יוה"כ ונתחייבו בקורבנות חטאות ואשמות ודאין ולא הביאו את קורבנותיהן, חייבין להביאן לאחר יוה"כ. חייבי אשמות תלויין פטורין שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל'), ולמדין מכאן, חטא שאין מכיר בו אלא המקום, יוה"כ – מכפר.

עוד אמרו (שם): מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר (אף הרגעים האחרונים של יוה"כ מכפרים).

אשם תלוי שאדם מביא על ספק עבירה, בעבירות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת (היו לפניו חתיכת שומן וחתיכת חלב  ואכל אחת מהן ולא ידע מאיזו מהן אכל), מיתה או יום הכיפורים מכפרין עם התשובה.

תשובה לבדה מכפרת על עבירות קלות על ביטול מצות עשה ועל לאו הניתק לעשה. על עבירות חמורות התשובה תולה ומגינה עליו מפני עונש מן השמים עד שיבוא יוה"כ ויכפר. כדתנן תנן במשנה יומא (ח' ח') תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.

מסקנת הגמרא ביומא היא:

הזיד אדם במצות עשה או בלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה – אינו זז משם עד שמוחלין לו, על זה נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם".

הזיד אדם בל"ת שיש בו מלקות – תשובה תולה ויוה"כ מכפר על זה נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתכם".

עשה בשוגג עבירה שחייבים על זדונה כרת או מיתת בית דין – החטאת מכפרת עם התשובה.

עשה במזיד את הנ"ל תשובה ויוה"כ  תולין ויסורים ממרקים, על זה נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם".

עבירות שיש בהם חילול ה' אין כח לא בתשובה לתלות, ולא ביוה"כ לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת.

עבירות שבין אדם לחבירו אינן מתכפרות עד שירצה את חבירו את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה.

רבי עקיבא אומר: מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.

התורה מבטיחה לנו שעם ישראל יחזור בתשובה ויגאל כדכתיב: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו….ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים ל' ב- ד').

ג. מעלת התשובה

חסד עשה עמנו הקב"ה שברא לנו את התשובה "אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז) וכו'. שינוי כזה ממצב של "משוקץ" למצב "אהוב ונחמד וידיד", אינו נתפס בשכל אנוש, הדבר אינו בגדר הטבע הוא מעל הטבע לפיכך אמרו בפרקי דרבי אליעזר פרק ג': ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: התורה וגיהנם וג"ע וכסא הכבוד וביהמ"ק והתשובה ושמו של משיח וכו'. מבלי להכנס לפירוט דברים אלו ולסודם, דבר ברור הוא שהתשובה נבראה קודם  העולם בכדי שלא תיכלל במסגרת הטבע, במסגרת הבריאה, אלא היא מעל הבריאה מעל הטבע.

חכמים הרבו לשבח את התשובה כדמצינו ביומא (פ"ו א' ב'): אחד אמר גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם שנאמר: "ארפא משובתם ואהבם נדבה", ואחד אמר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך", ואחד אמר גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה (יחסי ישראל והקב"ה כביכול הם כיחסי בעל ואשה, ואע"פ שאם גירש אדם את אשתו אסור לו לחזור אליה, התשובה מבטלת איסור זה והקב"ה חוזר אלינו), ואחד אמר גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", ואחד אמר גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, ויש אומרים שזדונות נעשות לו כזכויות, ואחד אמר גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו חיו יחיה". רבי מאיר אומר: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר: "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו", מהם לא נאמר, אלא ממנו, פירוש: מאותו יחיד ששב כולם נתרפאו. עוד אמרו באבות (ד' י"ז): יפה שעה אחת תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.

גרסינן בברכות (י"ז א'): מרגלא בפומיה דרבא (דבר זה רגיל בפיו), תכלית חכמה  – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" (תהילים קי"א י'). לעושים לא נאמר אלא לעושיהם  – לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה. ועוד גרסינן (שם לד ב): אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק ברישא והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו.

אמרו בגמרא בראש השנה (י"ז א') בשם רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע", למי נושא עון – למי שעובר על פשע.

תנן ביומא (ח' ט'): האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר.

עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה : "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל'), עבירות שבין אדם למקום – יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו (יומא  ח' ח'). היכי דמי בעל תשובה? א"ר יהודה כגון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל ממנה, היה מראה רב יהודה שהכוונה היא שנזדמן לו לחטוא באותה אשה, באותו פרק, ובאותו מקום. פירוש: כיון שכל התנאים מתקיימים כפי שחטא בפעם הראשונה וכעת הוא מתגבר על יצרו, הרי זה מוכיח שעשה תשובה גמורה ונמחל לו (שם פ"ו ב').

עוד אמרו בשם רב כתיב: "אשרי נשוי פשע כיסוי חטאה", וכתיב: "מכסה פשעיו לא יצליח", פעם יש לכסות את החטא ופעם לא? ותירצו: כאן בחטא מפורסם ראוי לו לאדם שיפרסם גם את תשובתו ברבים, וכאן בחטא שאינו מפורסם שאין ראוי לפרסם תשובתו. רב נחמן אמר כאן בעבירות שבין אדם לחבירו צריך לפרסם תשובתו, כאן בעבירות שבין אדם למקום אין צריך לפרסם חטאו. כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים  – כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, מאי טעמא? כדי שלא יהא הוא בגהנם ותלמידיו בגן עדן שנאמר: "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת" (תהילים ט"ז י'), וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה – שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגהנום שנאמר: "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו" (משלי כ"ח י"ז).

תנן בסוטה (ח ה): כתיב: "מי האיש ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ' ח'). רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" – כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב" – זה המתירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן.

גרסינן   בגמרא   ירושלמי   מכות (פ"ב ה"ו):  שאלו  [4]לחכמה חוטא מהו עונשו?

אמרו להם "חטאים תרדף רעה". שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב "על כן יורה חטאים בדרך", יורה לחטאים דרך לעשות תשובה. בפסיקתא דרב כהנא מוסיף: שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. ע"כ. כתב רבינו בחיי בספרו "כד הקמח" בערך יום הכיפורים וז"ל: כתיב (הושע יד) "שובה ישראל עד ה' אלהיך" וגו', ואומר (שם) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", והיכן מורה לחטאים דרך תשובה? למדנו זה מן התורה, קין הרג את אחיו ונגזרה עליו גזירה ושב בתשובה, ואמר (בראשית ד) "גדול עוני מנשוא", וכתיב "הן גרשת אותי היום", וקבל הקב"ה תשובתו שנאמר: "וישם ה' לקין אות" וכו' וכתיב: "ויצא קין מלפני ה'", ודרשו ז"ל שיצא שמח שנתקבל בתשובה.

עוד מצינו בתורה מנשה בן חזקיה העמיד צלם בהיכל בארבעה פנים ולא היה לו למלך הכבוד צד שיחזיר פניו אליו ויצא מן ההיכל בעשר מסעות, וכמו שאמרו עשר מסעות נסעה שכינה וכתוב בו במנשה (ד"ה ב) "ויקם מזבחות לבעלים וישתחו לכל צבא השמים", וכתיב (שם) "והוא העביר את בניו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעונים הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו", וכתיב (מ"ב כא) "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה". ואעפ"כ כשבא עליו מלך אשור ויוליכהו עמו בדוד של נחשת ויציתו תחתיו אש, מה כתוב שם (דברי הימים ב לג) "וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויעתר לו וישמע תחנתו" וגו'. אמר זכור אני שקראתי בימי אבא בתורת משה (דברים ד) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וכתיב: "כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך" וגו', ועכשו אם אתה מושיעני מן הצרה אדע ואכיר אלהותך ואדע שכל הצלמים שעבדתי שהם שקר, ואם לאו גם אתה כאחד מהם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וצוה למלאכי השרת להצילו, ואמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מנשה שעשה לפניך כמה תועבות אתה מרחם עליו? אמר להם אם איני מקבלו הריני נועל שערי תשובה בפני כל חוטא. מיד הוציאוהו מן הדוד ויביאוהו ירושלים אל מלכותו ויסר הגלולים מבית ה'.

גם אחאב עבר כמה עבירות, חמד כרם נבות ובסיבת הכרם ההוא ציותה איזבל אשתו להרוג את נבות ושיעידו עליו עדות שקר, וכתיב (מלכים א כא) "ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו". ובו ביום שירד לרשתו אמר לו אליהו (שם) "כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת וגו', כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך". וכתיב (שם) "והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל", ואעפ"כ עשה תשובה וקבל הקב"ה תשובתו, הוא שכתוב (שם) "ויהיה כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו, ויצם וישכב בשק ויהלך אט". לא התענה אלא משעה שדבר אליו אליהו עד לערב, ומיד כתוב אחריו "ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מפני" וגו'.

גם יכניהו בן יהויקים נשבע הקב"ה להגלותו מירושלים בבלה הוא ואמו ושריו ועבדיו ושם ימותו, וכתיב עליו (ירמיה כב) "חי אני נאם ה' אלהים כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך", וכתיב (שם) "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו" וגו', פירוש ערירי בלא בנים, וכבר ידעת כי נבוכדנצר הגלה אותו ואת אמו כענין שנאמר: "ויאסרוהו בבית הסהר כדבר ה'". וכששחט נבוכדנצר את בני צדקיהו לא נשאר מזרע דוד כי אם כניהו בלבד, וכשראו הסנהדרין כך אמרו היאך יכרת זרע דוד מן העולם, והא כתיב (תהלים סט) "וכסאו כשמש נגדי". הלכו לפני נבוכדנאצר ופייסו אותו שיצוה לתת לו אשה בבית הסהר כדי שלא יכרת זרע דוד, וצוה לעשות כן. כשרצה לבוא עליה ראתה דם נדות והכניע יצרו ולא קרב אליה כל שבעה, ואח"כ טבלה ובאה לפניו. כשרצה לבוא עליה ראתה פעם שנית ופירש ממנה ז' ימים עד פעם שלישית שהיתה טהורה לגמרי, ולפי שכבש את יצרו ושמר את תורתו הותר ממאסרו, זהו שכתוב (מלכים ב כה) "נשא אויל מרודך וגו' את ראש יהויכין מלך יהודה מבית כלא וידבר אתו טובות", וכתיב (שם) "וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו". ועל זה אמר (זכריה מ) "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך" וגו'. ומצינו שנתבטלה השבועה והגזרה לא נתקיימה שהרי כתיב לבסוף (חגי ב) "ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם" וגו', ושאלתיאל היה בן בנו של יכניה שנאמר: "ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו", ולפי שהולידו בבית הסהר קראו אסיר. ודרשו רז"ל כי משם אתקנך ממקום נתיקתו היתה תקנתו כלומר אם תשוב בתשובה אתקנך שכל יעודי התורה על תנאי הם, הן לפורענות הן לזכות.

גם אנשי ענתות נגזרה עליהם גזירה הוא שכתוב (בירמיהו יא) "כה אמר ה' אל אנשי ענתות הבחורים ימותו בחרב בניהם ובנותיהם ימותו ברעב" וגו', וכיון שעשו תשובה קבלם הקב"ה ונתבטלה הגזרה מהם וזכו להתיחס, הוא שכתוב (נחמיה ז) "אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה".

גם אנשי נינוה נגזרה עליהם גזרה לפי שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול, שהרי אמר בהן הכתוב (יונה א) "כי עלתה רעתם לפני" כמו שאמר בדור המבול (בראשית ו) "כי רבה רעת האדם בארץ", ולימד הכתוב כי רעתם שוה וחטאם דומה זה לזה, וזמן ירידת הגשם בדור המבול היה בארבעים יום שנאמר (בראשית ז) "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום". וכן באנשי נינוה נתן להם זמן בפורענותם ארבעים יום שנאמר: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". ואעפ"י שהיו אנשי נינוה מאומות העולם כיון ששבו בתשובה ושבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, קבלם הקב"ה בתשובה ונתבטלה הגזירה. ע"כ.

[1] ראוי לציין שמצות התשובה היא עזיבת החטא, דהיינו שיגמור בלבו לבל ישוב עוד לכסלה וכו', ולא כדעת המון העם ובפרט אלה החושבים שהתשובה היא תעניות וסיגופים, ולא היא, עיקר התשובה היא עזיבת החטא, כפי שמצינו בשבת (יב ב): לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר קרא והטה, וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. נמצא לרבי נתן, שרבי ישמעאל רק רשם על פנקסו את החטא ודיו. ומה שתיקנו הראשונים והאריז"ל תעניות וסיגופים, הינם דוקא באופן שאינו מזיק כלל לבריאות, אבל אם מזיק לבריאות בודאי ובודאי שומר נפשו ירחק מהם.

[2] רמב"ם הל' תשובה פרק ז: (ו) אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו'. (ז) כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל, שנאמר "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", צועק ואינו נענה שנאמר "כי תרבו תפלה" וגו', ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים" וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר "והיה טרם יקראו ואני אענה", ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות". (ח) בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן, אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.

[3] שואל הר"ן בדרשותיו (דרוש ט על הפס' ואתחנן): ידוע שהתשובה מכפרת על כל עבירות שבתורה ואפילו על זדוניהם, וכיון שכן היאך אפשר שלא הועילו לו תפלתו של משה שימחול לו הש"י על עונו? ותירץ שהש"י מלא רחמים ומעביר אפילו עונות החמורים שהם בין אדם למקום לבד, אבל מה שימשך מצד מחילת העון היזק אצל אחרים, אי אפשר שיהיה נמחק העון ההוא בשום פנים, וזהו מה שאמר דוד המלך ע"ה: לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי. ולפיכך אמר משה לישראל: ויתעבר ה' בי למענכם להראות להם מעלת הכלל, שהרי הוא חטא לש"י והרבה על חטאו כמה תפלות ותחנונים ולא נענה, והיתה הסבה מפני שבא בכלל חטאו זלזול בכבודן של ישראל. ואע"פ שלא היה עקר חטאו על ככה, הראה הש"י שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים, כדי שיהא דוגמא לדורות, שיחמיר כל אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל. כי הכלל מצד כללותו משיג מעלה וחשיבות שאי אפשר שתמצא בפרט אחד:

[4] נראה לי שכל הדברים הללו חד הם, הנבואה דרשה מות, החכמה דרשה ייסורים, התורה דרשה קרבן, והקב"ה אמר תשובה בלבד. וזה מתקשר למ"ש מגמרא יומא לעיל, על מה התשובה מכפרת? רבי ישמעאל היה דורש: עבר על עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", וז"ש הקב"ה יעשה תשובה ויכופר. עבר על לא תעשה ועשה תשובה,  תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם", וז"ש התורה יביא אשם ויתכפר לו. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה, ויום הכיפורים תולין, ויסורין ממרקין שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם", וז"ש החכמה: חטאים תרדף רעה. אבל מי שיש חילול ה' בידו – אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביוה"כ לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", וז"ש הנבואה: הנפש החוטאת היא תמות.