ו. עשרת ימי תשובה

גרסינן בגמרא ראש השנה (יח א): אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם, אינו נחתם והכתיב "נכתם עונך לפני"? אלא אף על גב שנחתם נקרע, שנאמר "כה' אלהינו בכל קראנו אליו". והכתיב "דרשו ה' בהמצאו? התם ביחיד הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וכן פסק הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ב ה"ח): אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה', בהימצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד, אבל ציבור, כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר "כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד, ז).

כתב בספר קצור שו"ע סימן ק"ל: עשרת ימי תשובה, שמם מורה עליהם שהם מיוחדים לתשובה. וכל אדם מחוייב אז לשוב בתשובה שלימה לפני ה' ית"ש קודם בא יום הגדול והנורא יום הכיפורים, שנאמר: "לפני ה' תטהרו" וכו'. וכתב הרמ"ק ז"ל, שיהיו ימים אלו כמו חול המועד, שלא יעשה בהם אלא מלאכה הכרחית. וביותר צריך האדם לתקן דברים שבינו לבין חבירו אשר עליהם אין כפרה עד שיחזיר את הגזל ואת העושק, ויפייסו שימחול לו.

נמצא אפוא, שעשרת הימים הללו שבין ראש השנה ליום כיפור, לא הוזכרו בתלמוד בביטוי "עשרת ימי תשובה", אלא "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים". מתוך דבריהם ז"ל למדנו על ימים אלו כימי התשובה ליחיד, ואם יעשה בהם תשובה כלשון הרמב"ם "מיד היא מתקבלת".

ימים אלו מלבד היותם ימי תשובה הם ימי דין וכדגרסינן בראש השנה (טז ב), שהצדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, וההפך ברשעים, והבנונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה. וכן מצינו בגמרא ביצה (טז א): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. אמר רבי אבהו מאי קראה (מנין לנו שהמזונות קצובים מר"ה)? "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא? דכתיב "ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה". מר זוטרא אמר: מהכא "הטריפני לחם חקי". ופירש"י: כל מזונותיו של אדם – כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו. חוץ מהוצאת שבתות – אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה, ומהיכן תבואהו, אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו, לשעה או לאחר שעה.

בשלחן ערוך מרן מזכיר את הימים הללו כעשרת ימי תשובה בהקשר לקבלת תענית כמ"ש בסימן תקס"ב ס"ק ב': יש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה כיון שאין רגילות לקבלם בתפלה אין צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא עד שיצא מבית הכנסת. וכן פסק מרן בהקשר לפת עכו"ם בסימן תר"ג: אף מי שאינו נזהר מפת של נכרים בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. הגה ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה, וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת (ד"ע ורבינו יונה ריש ברכות). ועוד פסק בסימן תכ"ח בס"ק ח': ובשבת שבין ר"ה ליה"כ מפטירין לעולם שובה. שבת זו שבתוך עשרת ימי תשובה נקראת אכן "שבת תשובה". והמנהג בכל תפוצות ישראל שרב העיר דורש באותה שבת ברוב עם. בש"ע בסימן תר"ב מציין מרן את מעלתם וסגולתם של ימים אלו לימי סליחה כמ"ש בס"ק א': בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפילות ותחנונים. הגה ואומרים אבינו מלכנו ערב ובקר מלבד בשבת (טור) ואפילו אם חל מילה שאין אומרים תחנון אפילו הכי אומרים אבינו מלכנו (מנהגים) ואומרים בכל יום שלשה פעמים וידוי קודם עלות השחר מלבד בערב יום כפור שאין אומרים אותו אלא פעם אחת (רוקח) וכו'