זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כד ט)

 

האם זכירה זו היא ככל מצוות עשה שבתורה או שמא היא רק סיפור ו"עיצה טובה"?

הרמב"ן מונה ציווי זה כשאר מצוות עשה של התורה, בדיוק כמו מצוות זכירת יום השבת, מצוות זכירת עמלק ושאר מצוות עשה שבתורה.

וממשיך ומבאר שמצווה זו היא אזהרה שלא לדבר לשון הרע.

ומצווה זו נלמדת דווקא ממרים הנביאה, הצדקת, שאהבה את אחיה משה כנפשה, ולא סיפרה עליו בפני רבים, כדי לא לביישו, אלא דיברה עליו בצינעה, עם אחיה הקדוש וכל מעשיה הטובים לא הועילו לה והיא נענשה בצרעת, לעיני כל.

ומבאר הרמב"ן שמכאן רואים עד כמה קשה עוון לשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים, והזהירה בו התורה להימנע ממנו בין בסתר ובין בגלוי, בין במתכוון להזיק ובין שלא מתכוון, וזו מצוות עשה מכלל תרי"ג מצוות.

מוסיף על כך רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" ומבאר שבתורה ישנם ארבע  זכירות, וכל זכירה היא כנגד מועד:

מצוות זכירת יציאת מצרים היא כנגד חג המצות (פסח), זכירת מתן תורה הוא כנגד חג השבועות בו קיבלנו את התורה, זכירת עמלק כנגד חג הסוכות, וזכירת מעשה מרים הוא כנגד ראש השנה, שבראש השנה מתעוררים כל המקטרגים כמו הלשון הרע שמעורר את המקטרגים.